זהירות! זה ארוך…

אבל חלום שכזה, צריך להגיע מאיפשהו.

אז הנה הסיפור שלנו…

לפני שנתיים וחצי ילדנו את בננו ארי. היינו בכזה בלבול ושוק, שנסענו מהר לבית של ההורים כדי להסתגל בנוחות לסטטוס המשונה והחדש. לאחר כמה שבועות של התאוששות, חיפשנו מקום להיות בו, מרחב נעים ומגוון, מעשיר וחוויתי… ולא מצאנו משהו שעבורנו היה מספיק איכותי. אז התחלנו לחשוב, ואולי קצת לחלום על ל…

תגידו! מה זה עכשיו קשור?? חלומות.. רצונות.. מחשבות.. לשים מהר בצד, אין זמן! קדימה, צריך לחזור מהר הביתה לתל אביב ולעבודה! תמר קיבלה קידום, ואפילו שודרגה לתפקיד של סמנכ"לית בחברת ההייטק בה עבדה, אז בטח שלחזור, ויובי רק התחיל בעבודה החדשה, אז בטח שלהמשיך.

וכך, במשך כמעט שנתיים המציאות והשגרה השתלטו להם…והחלום הקטן, נזנח מאחור. ולמרות שידענו שעכשיו זה הגיל הכי קריטי להתפתחות מוחו וגופו של הילד, לא מצאנו את הפניות להתעסק בזה…
נתנו קדימות וחשיבות לדברים אחרים, שהם בטוח לא כמוהו חשובים.

אבל אז, כמו כל זוג הייטקיסטים עם ימי חופשה מוגדרים החלטנו שאנחנו טסים לכמה ימים לתאילנד ב3.10…תכננו לחזור אחרי 11 יום.. אבל מה שקרה לנו ב7.10 גרם לנו להיתקע שם כמה חודשים.

ופתאום, היינו שלושתינו יחד. מצד אחד, המומים, כואבים, מתוסכלים. ומצד שני, מחוברים, מחובקים, אוהבים. כולנו עברנו קפיצת גדילה שם. כאינדיוודואלים, כזוג, כמשפחה, ובעיקר ארי שטס עם 2 שיניים וחזר עם כל השיניים בפיו.

הבנו שמשהו בביחד הזה עובד, שהקשר חזק מהכל, שכשהלבבות מחוברים האינזימים בגוף עובדים טוב יותר, הלב דופק בקצבו הנכון, טמפרטורת הגוף מתאזנת. הבונדינג הזה עשה את שלו, הכל הרגיש לכולנו הרבה יותר בטוח, שקט ונעים. כי כשהקשר חזק והלב מחובר, דברים טובים קורים. 

אז בהתחלה חשבנו האם בכלל לחזור לאור המצב, אבל אז מיד התעשתנו והחלטנו שחוזרים ולא סתם, אלא מייצרים מקום שיאפשר את החיבור שאנחנו חווינו כמשפחה, בהשראת האווירה הנעימה והמרגיעה בה שרינו מספר חודשים.

כן, דווקא בתקופה כלכך חשוכה וכואבת אנחנו מחליטים לתקוע שורש חזק ויציב, ולפתוח מקום שיתעסק בחיבורי לבבות, בצחוק ילדים, בהתרגשות מבוגרים. כי כשהלבבות מקושרים, ילדים גדלים להיות אנשים רכים, נעימים וטובים לעולם שלנו. וזה מה שהעולם שלנו צריך עכשיו…

וכך, החלום על בונדי נולד.